בעב"ל 165/09 (ניתן ביום 22.09.09) דן בית הדין הארצי בעניינם של שני חולי פוליו אשר תביעתם נדחתה ע"י המוסד לביטוח לאומי בטענה כי לא חלו בפוליו בישראל, (עובדה זו לא היתה במחלוקת), וכן ע"י בית הדין האזורי לעבודה. טענת המערערים היתה כי מאחר והגדרת מחלת הפוליו בחוק כוללת גם את החמרתה, הרי שיש להכיר בהם כנפגעי פוליו עפ"י חוק מאחר ומחלתם הוחמרה בישראל. אל המערערים הצטרף מטה מאבק הנכים בישראל.
עמדת הביטוח הלאומי מאידך היתה כי מלשון החוק ותכליתו, עולה בבירור כי הוא בא להעניק זכויות אך ורק לאותם חולים אשר היו תושבי המדינה בעת שלקו במחלת הפוליו, להבדיל מאלה שחלו רק בפוסט פוליו בארץ. זו היתה אף עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה.
בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעורים, עיקרי דבריו של כב' השופט פליטמן להלן:
א. אין לפרש את חוק הפוליו כ"חוק נכות" אלא כ"חוק פיצוי" שמטרתו לפצות את החולים על מעשי ו/או מחדלי העבר של המדינה, ובכך לבטא את מחויבות המדינה כלפיהם, ולקיחת אחריות על אי מניעת התפשטות המחלה וטיפול לא נאות בלוקים באלה שלקו בה.
ב. לאור תכלית החוק, הוא לא נועד לפצות את אלה שלקו בפוליו מחוץ לתחומי ישראל ועלו אליה לאחר מכן, שהרי אותם המדינה אינה אמורה לפצות בגין מחדלי עבר הקשורים במחלה. יתרה מכך, העובדה כי החמרת המצב חלה בישראל, אין בה כדי להצדיק נטילת אחריות של המדינה כלפי אותם חולים, שכן תופעת הפוסט פוליו הינה התפתחות טבעית של המחלה, והיא לא נגרמה כתוצאה ממעשיה ומחדליה של המדינה.
ג. החוק מבוצע על ידי המוסד לביטוח לאומי, אולם מימונו בא ממשרד האוצר ותכליתו תשלום פיצוי לאוכלוסיית יעד מוגדרת בגין נכות מוגדרת, והוא מוגבל ע"י שיקולי תקציב.
מי שתביעתו לפיצוי לפי החוק הפוליו נדחתה בשל העובדה שלא חלה במחלה בהיותו תושב ישראל, עדיין עשוי להיות זכאי לגמלאות אחרות לפי חוק הביטוח הלאומי, בהתאם לנכותו.
עו"ד מירב אפרים
